🎧 להאזנה לשיעורים המקוריים בקול הלשון:
פרק א - מדוע חיכה אברהם שנתיים · פרק ב - ביום הגמל, סעודת ברית המילה
פרשת וירא מספרת: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל, וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק". רש"י מבאר שמדובר על יום גמילתו מהחלב, כשנתיים לאחר לידת יצחק. פסוק קצר זה מגלה לנו את מקור שתי מצוות שהתפתחו מדורי דורות — סעודת הודיה, וסעודת ברית מילה.
מדוע חיכה אברהם אבינו דווקא עד לגמילה — עשרים וארבעה חודשים — כדי לערוך את הסעודה? לכאורה, לו נולד לאדם ילד, לא יעלה על דעתו לחכות שנתיים כדי לחגוג! מבאר "חידושי הגרי"ז" (סימן כט): הקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו שתי הבטחות: "וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ" — שתוכל שרה להניק, ו"וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן" — שיוולד הבן. אלו שני ניסים נפרדים: לידת יצחק, והיכולת של שרה להניקו. אברהם אבינו ידע שאם שרה לא תוכל להניק את יצחק, לא תצא ממנו תולדה ראויה — שכן החלב עצמו מעביר לתינוק לא רק תזונה, אלא גם את מהות המניקה, מידותיה ואמונתה (כפי שמצינו בתוספות במסכת עבודה זרה, ובמדרש שכל בני המצריות שהניקה שרה נתגיירו). לכן חיכה אברהם אבינו עד שנשלמו שני הניסים — גם ההולדה, וגם ההנקה — ורק אז, כשידע יצחק שיהיה ראוי לכל, ערך את המשתה הגדול.
הפסוק הבא, "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר", נקרא בכל שנה בקריאת התורה של ראש השנה. אומרת הגמרא: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה, רָחֵל וְחַנָּה" — ולכן קוראים זאת בכל שנה. היסוד: כאשר אדם מודה לקדוש ברוך הוא על נס שהיה, כל האורות שהיו באותו זמן מתעוררים שוב, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. אם רוצים שגם השנה ייפקדו עקרות ויהיו ניסים, יש לקרוא את הנס שהיה — זה מעורר שיקרה שוב.
מסופר על יהודי שהיה חשוך בנים חמש עשרה שנה. פעם אחת, בראש השנה, נסע להיות בבית מלון עם משגיח, שאמר לו על הסגולה שבקריאת "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה" בכוונה מלאה, מתוך הודיה לקדוש ברוך הוא. הגיע אותו יהודי לבית הכנסת, ומצא מניין דל, בקושי מגיעים אליו. במקום להתייאש, דאג בכל כוחו שיהיה מניין כראוי, קרא בתורה בהתלהבות עצומה, מסר את נפשו שהקריאה תהיה שלמה. באותה שנה עצמה זכה, ברוך השם, ופקד אותו הקדוש ברוך הוא בבן.
יש כאן מקור מן התורה עצמה לעריכת סעודת הודיה, כדוגמת אברהם אבינו — כדי לפרסם ברבים את מפעלות השם, וכדאי שכל דבר טוב שקורה לנו, נזכור אותו, נרשום אותו ונודה עליו — גם שנים לאחר מכן, כדי לעורר את אותו שפע שוב ושוב.
יצחק אבינו היה הראשון שנימול לשמונת ימים, ומכאן שם "ברית יצחק" ללימוד הלילה שלפני הברית. לפי פרקי דרבי אליעזר ובזוהר הקדוש, יום המשתה הגדול היה דווקא ביום המילה — רמוז במילה "הִגָּמֵל": ה"א (=5) + גימ"ל (=3) = יום השמיני. באותו יום עשה אברהם אבינו משתה גדול, הזמין את גדולי הדור, כדי להודות להשם יתברך ולפרסם את הנס ברבים, כמו שכתוב: "מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה" — לשון שבח וחשיבות: מי פעל ועשה זאת? מי ברא? שומר הבטחתו! ומעשה אבות סימן לבנים — עד היום עם ישראל עורכים ברית מילה בשמחה עצומה עם סעודת הודיה.
נהגו רבים לומר בשם מורנו ורבנו הרב אלעזר מנחם מן שך זצ"ל: זוג שהיה חשוך בנים עשר או עשרים שנה — סוף סוף נפקד — האם לא יעשו סעודה גדולה ויעמדו להודות להשם על כל הטוב שגמלם? כמו כן — אם נולד עוד ילד או ילדה — צריך להודות כפלי כפליים, גם על שלא נאלצו לחכות עוד שנים.
סיפר הרב יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף: מדוע בירך המלאך את אברהם אבינו רק לאחר הקרבת האיל, ולא מיד לאחר שעמד בניסיון? ביאר על פי סיפור על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל (אביו של הרב אלישיב זצ"ל), שהיה נוהג לנסוע מדי יום מירושלים לכלא ברמלה כדי לעודד אסירים ולהניח להם תפילין. פעם הגיע ומצא שהיה עוצר — אין יוצא ואין בא — והשומר לא הרשה לו להיכנס, אף שהפציר. אמר לשומר יהודי נוסף: "תן לו להיכנס, מסכן — זה יהודי זקן שבא מירושלים לשם שמים, בלי שום מטרה ממונית." ענה השומר: "אל תספר סיפורים, אין דבר כזה שמישהו בא בלי כסף." המשיך רבי אריה לוין להסתובב סביב הכלא, מחפש איזה פתח או פירצה. כשראה זאת השומר מרחוק, אמר: "אם אתה כל כך מוסר נפש — סימן שבאמת אתה לשם שמים," ונתן לו להיכנס.
כך גם אברהם אבינו: לאחר שעמד בניסיון, לא ביקש להתפטר מהר וללכת עם בנו הביתה בשמחה — אלא, בצער גדול, חיפש כיצד עדיין לקיים משהו לכבוד המצווה, עד שמצא את האיל. הוא לא חיפש לצאת ידי חובה, אלא חיפש איך לקיים את המצווה במלואה — ורק אז, לאחר הקרבת האיל, התברר למפרע שכל מה שעשה היה רק לשם שמים, ואז זכה לברכה.
מכאן מוסר השכל לסעודת ברית מילה: אנו עושים אותה כדי להראות כמה חביבה עלינו המצווה, ולא רק לצאת ידי חובה. ועוד: כותבת הגמרא במסכת שבת שכל מצווה שקיבלו עליה ישראל במסירות ובשמחה — עדיין עושים אותה בשמחה, כברית מילה שקיבלוה עם ישראל במדבר במסירות נפש. הסעודה מבטאת את אותה שמחה. ואפשר להוסיף שברית המילה היא כריתת ברית בינינו לקדוש ברוך הוא — ודאי שכריתת ברית כזו ראויה לסעודה ולשמחה עצומה.